<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ב'</h1>
<h2>דף כ.</h2>
ובערב שבת עושין מדורה מכל דבר ומדליקין אותה מבעוד יום ומתחמם כנגדה בשבת. ובלבד שידליק רוב המדורה קודם שחשיכה עד שתהא שלהבת עולה מאיליה קודם השבת. ואם לא הדליק רובה אסור ליהנות בה בשבת, גזירה שמא יחתה בה וינוד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם עץ יחידי הוא צריך שידליק רוב עביו ורוב הקיפו מבעוד יום. ואם המדורה עשויה מדברים שהאש אוחזת בהם במהרה, אין צריך להדליק רובו קודם השבת, כגון מדורה של קש או של גבבה או של קנים, אלא כיון שהתחיל בהן האש קודם השבת מותר להשתמש בהן ואין צריך לחתות בהן שהאש מתלקחת בהן מהרה. ואם הקנים אגודים אין האש אוחזת בהם כל כך, וצריך שתעלה בהן שלהבת מאיליה קודם השבת.
<h2>דף כ:</h2>
וצריך לתקן הפתילות מערב שבת והשמנים להדליק בהם בליל שבת. ויש שמנים ופתילות שאסרו להדליק בהם בשבת, כגון פתילות שאין האור נתלה בהן ולא מסכסך בו, וכגון שמנים שאין נמשכין אחר הפתילה. והטעם שאסרו שמא יבא להטות כשיראה שאור הנר אפל בשעה שמשתמש לאורה. ואלו הן הדברים שהפתילות נפסלות, כגון שער וצמר משי ופשתן שלא נופץ. והשמנים הפסולים כגון זפת ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב. ושעוה שאסרו דוקא לשום שעוה בנר כמין שמן, אבל לעשות מן השעוה אבוקה כמין קנדילא"ש שעושין עתה, מותר. וכן כתבו בתוספות. וכן דעת ה"ר יונה ז"ל. ומן הגאונים ז"ל שהיו אוסרין, ולא נראו הדברים. והמתירין מביאין ראיה לפי שהם מפרשים הא דאמרי' (כ"א, א') שעוה איצטריכא ליה, מהו דתימא לפתילתא נמי לא קמ"ל, ומפרשי מהו דתימא שאפילו עשה מן השעוה כעין פתילה כגון קנדילא"ש שלנו יהא אסור להדליקן קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים לומר שאינו אסור אלא כשנתן השעוה בנר כמ[י]ן שמן. אבל בשחברן יחד ועשה מהן פתילה מותר דנמשך הוא יפה אחר הנר. וזה הנכון.
<h2>דף כא.</h2>
ואין כורכין דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, ואם כרך, אם להעבות הפתילה כדי להוסיף אורה אסור. ואם אינו עושה אלא כדי להקשות הפתילה (כדי להוסיף) שתהא עומדת על עומדה, מותר. וכתב רבי' הרשב"א ז"ל כי מה שנהגו עכשו לכרוך גמי בתוך צמר גפן ומדליקין בעששיות של זכוכית, היינו טעמא שלא אסרו אלא אותן שמנו חכמים, לפי שהן ראויין להדליקן בפני עצמם, אלא שהאור מסכסכת בהם ועשויים ליכבות, אבל דבר שאין ראוי להדליקו בפני עצמו כורכין עליו דבר שמדליקין, דליכא למיחש דילמא אתי לאדלוקי בפני עצמו, ואתי לאטויי, דהא אין מדליקין בו לעולם. וכן התירו בתוספות. ובחלב מהותך שהוא מחוי ואינו מקריש והוא כשמן מדליקין בו אם ערב בו שמן. אבל מהותך שהוא מבושל וקרוש אסור להדליק בו אפילו נתן בתוכו שמן, דילמא אתי לאדלוקי בלי תערובת, דמן הדין אפילו בחלב זה שהוא מחוי היה מותר להדליק בו בפני עצמו, אלא דגזרו אטו שאינו מהותך ומחוי. וכן בירושלמי (שבת פ"ב) אלא שמקל שם אפי' בלי תערובת שמן. וכן מדליקין בשמן דגים היוצא מן הבשר בלי נתינת שמן אחר. אבל בקרבי דגים שנימוחו ויצא מהן שמן אינו נמשך היטב אחר הפתילה, ואם ערב שמן הדולק מותר, ואם לאו אין מדליקין בו. אבל שאר שמנים שאין מדליקין בהן אפי' ערב בהן שמנים שמדליקין בהם [לא ידליק] מפני שאין נמשכין. ויש שמנים שאסרום משום ריחם. העטרן אסרוהו מפני שמתוך שריחו רע יצא ולא ישב לאור הנר. וכן אסרו שמן צרי מפני שריחו טוב ושמא יסתפק ממנו, ועוד מפני שהוא עף על פניו ויבא לידי סכנה. ונותנין גרגיר של מלח על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק בלילי שבת.
<h2>דף כט:</h2>
ולא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי, שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהדליק בו, שגורם כיבוי. ואפילו כבתה הנר, מוקצה מחמת איסור הוא.
<h2>דף מז:</h2>
אין נותנין כלי תחת הנר ואפי' מע"ש ויתן לתוכו מים כדי לקבל הניצוצות מפני שמקרב את כיבויו. ומה שנהגו עכשיו שנותנים מים מערב שבת בתוך עששיות של זכוכית שקורין לנפאדאש, מותר. משום שאינו מתכוין לכבות הניצוצות, אלא המים שנותן שם הוא כדי להעלות השמן למעלה ושיהא נר דולק יפה.
